כבר במפגש הראשון ביני לבין נירוונה, הכלב הצבאי שהיה בן-זוגי לצוות במסגרת שירותי בצה"ל, הבנתי שתהליך האילוף לגילוי מטענים לא יהיה שזור בשושנים. מולי ישב כלב מגודל עם זוג עיניים גדולות ואדישות. שנינו היינו זרים זה לזה וכמו שני ילדים ביום הראשון בכיתה א' – בוחנים זה את זה, כל אחד בדרכו שלו: נירוונה התחיל ברחרוחים עם אפו הרטוב על מכנסי הצבא שלבשתי, כשבכול מספר שניות הקפיד לשלוח מבט חודר כלפי מעלה, כדי לוודא שכל כוונותיי טובות, בזמן שאני סוקר במבטי את גופו השעיר ועצום המידות.
כעבור מספר דקות התפוגג המתח – ומייד החלטתי שהגיע הזמן "לשבור את הקרח". התכופפתי מעט, הרמתי ענף יבש של עץ איקליפטוס (העץ האהוב ביותר על הרס"רים בצה"ל). הנפתי את ידי לאחור ובתנועה חדה השלכתי את הענף ממני והלאה. בניגוד למה שציפיתי, נשאר נירוונה נינוח במקומו ולא רץ להחזיר את הענף היבש לידיי.
מאחר והיה זה המפגש הראשון בינינו, שכנעתי את עצמי כי הכלב מתרגש ואולי קצת חושש ממני – וללא ספק בעתיד הקרוב יתפרץ יצר ההבאה (הרצון להביא דברים), אשר כרגע חבוי.
חלפו מספר ימים. שוב ניסיתי להשליך חפץ ושוב נירוונה לא נד ממקומו. מאחר וכלביהם של חברי ליחידה התנהגו כצפוי, והחזירו את החפצים שזרקו בעליהם בכל פעם מחדש, הבנתי שיצר ההבאה של נירוונה חבוי מאוד. היה ברור לי, שאם לא אלמד אותו להחזיר – הוא פשוט לא יבין מה רצוני.
חשיבות חידוד יצר ההבאה אצל כלבים
לפני שאספר לכם כיצד אילפתי את נירוונה להחזיר חפצים, חשוב לי להסביר מדוע נחוץ פיתוחו של היצר הזה. ובכן, חידוד יצר ההבאה מאפשר לאלף את הכלב לביצוע פקודות ופעולות משעשעות, כמו להחזיק את רצועת ההולכה עד לשער החצר, לסחוב את הפאוצ' בחוף הים, להביא את העיתון בבוקר. אולם, חשוב יותר להבין, כי בעזרת משחק "זרוק ותפוס" ניתן להגביר את השליטה בכלב – נקודה שתפורט בהמשך.
תהליך חידוד וחיזוק יצר ההבאה בנוי מארבעה שלבים:
שלב א': ריצה אחר חפץ שהושלך
בשלב הראשון שחררתי את נירוונה במתחם שקט, מקום נקי מהסחות דעת. לאחר מספר דקות של הסתובבות והרחה בשטח המגודר, קראתי לנירוונה וליטפתי אותו מעט. לאחר מכן, החזקתי ביד ימין חתיכת גבינה צהובה שהכנתי מראש ונתתי לנירוונה להריח אותה במשך מספר שניות. ניחוחות הגבינה עשו את שלהם ונירוונה החל לקפץ ולעקוב אחר תנועת היד האוחזת בגבינה. זרקתי את הגבינה מידי ונירוונה "טס" כמו טיל למקום בו נחתה – וטרף אותה. חזרתי על אותה פעולה מספר פעמים, כשבכל פעם אני מצווה את הפקודה "תפוס" עם השלכת הגבינה וברגע הלעיסה אני מעודד ואומר "כלב טוב".
שלב ב': חיזוק יצר ההבאה
לאחר שהעניין הפך למשחק משעשע (תוך פחות משבוע), עברתי לשלב ב' – התחלתי לקרוא בשמו של נירוונה, לאחר שזלל את חתיכת הגבינה – ומיד לאחר קריאת שמו ציוותי את הפקודה "הבא". נירוונה הסקרן הגיע אלי – ומיד זכה לקבל חתיכת גבינה, כשאני חוזר ופוקד עליו את הפקודה "הבא".
שלב ג' – להביא גם דברים לא טעימים
לאחר מספר ימים של תרגול עברתי לשלב ג' – התחלתי להשליך כדורי טניס וענפי עצים במקום גבינה. חזרתי על סדר הפעולות אליו הורגל הכלב: ברגע שנירוונה רץ אחר חפץ שהושלך פקדתי "תפוס" וקראתי בשמו פעמים רבות, תוך שילוב עידוד מילולי – "כלב טוב". נירוונה רץ לחפץ – אך הופתע והתבלבל נוכח טעמו המר של המקל, שהחליף את הגבינה הטעימה. המשכתי לעודד אותו לתפוס את המקל וברגע שאחת משיניו נגע במקל – רצתי אליו במהירות והגשתי לו חתיכת גבינה.
שלב ד' – חיזוק סדר הפעולות וקטיפת הפירות
לאחר חזרה על התרגיל מספר פעמים, הפסקתי לרוץ אל נירוונה – וזו למעשה תחילתו של השלב האחרון באילוף – בו למד נירוונה להגיע אלי עם כל חפץ שזרקתי. במקרים בהם נטש נירוונה את החפץ באמצע הדרך, הקפדתי לפקוד שוב "תפוס" ולאחר שתפס – פקדתי עליו שוב – "הבא". ברגע שנירוונה הגיע אלי פקדתי "עזוב" כשבידי המנופפת אני מחזיק חתיכת גבינה צהובה. נירוונה החכם השליך את החפץ וקיבל את הגבינה הצהובה.
סיכום
לימוד הכלב לתפוס ולהביא ובסוף לעזוב הוא תהליך של כיף. לדעתי, חשוב שכל כלב ידע לבצע פעולות בסיסיות אלה. בעזרת משחק זה ניתן להפעיל ספורטיבית את הכלב ובנוסף, כפי שהזכרתי קודם, מסייע לשיפור השליטה בכלב – הכלב לומד לציית ולעזוב חפץ שנעוץ בפיו.
ועוד טיפ קטן, לטיפול בכלבים עקשניים:
במידה והכלב ממשיך ללעוס את החפץ ולא משחרר, רתמו אותו לרצועה ארוכה ומשכו אותה בעדינות תוך הליכה לאחור ואמירת פקודת "עזוב".