גבע – כלבים ומזון

לחתוך? או לא לחתוך?

עד לפני כעשור כמעט כל רוטוויילר ובוקסר היה קצוץ אוזניים וזנב או רק זנב בהתאם לגזע הכלב. לפני מס’ שנים החלה להתרוצץ שמועה כי הכלבים סובלים מהקיצוץ ושזה פוגע בביטחון העצמי שלהם. אט אט דעכה הפופולאריות של קציצת אוזניים וזנבות. בשנת 2001 נוסף תיקון לחוק צער בעלי חיים משנת 1994 האוסר על קיצוץ אוזניים וזנב למטרות נוי(תצוגה) כלומר אם הכלב סובל מפצע כרוני בקצה הזנב או שיש לו (חס וחלילה) גידול באוזן ניתן לקצוץ.

ראוי לציין כי קיצוץ אוזניים וזנב אינו כרוך בסבל לכלב הסרת הזנב על פי רוב נעשת ימים ספורים לאחר ההמלטה ע”י נמק מכוון. המגדל חובק את הזנב באזור הקרוב לישבנו של הגור עם גומייה חזקה ודקה, הגורמת לעצירת הדם ולנמק. כעבור מס’ ימים הזנב פשוט נופל וזהו(הלוואי וברית מילה היו עושים כך..פחות כואב). לגבי קיצוץ האוזניים מדובר גם על ניתוח פשוט מאוד. הווטרינר מצמיד לאוזן סרגל כפול המורכב על ציר. האוזן מוכנסת ברווח ונחתכת. תוך מס’ ימים הפצע מגליד וזהו. גם ניתוח זה נעשה בימים הראשונים של הגור. ישנם מגדלים בעיקר כפריים בארץ ובעולם שקיצוץ האוזניים נעשה ע”י סכין חמה והאוזן מוסרת “מהשורש”. מדובר על כלבי מרעה שעירים, אשר לא פעם ולא פעמיים נאלצים להילחם עם תנים וזאבים המתקרבים לעדר, וכך לכלב יש יתרון רב כי הזאב או התן לא יכולים לתפוס אותו באוזן שהיא נקודת תורפה משמעותית. השיער הרב מגן על האוזן מחדירת נוזלים לכלוך וקוצים. לפי ניסיוני קיצוץ אוזניים תורם מאוד לערנותו של הכלב ולבריאותו.הרי מרבית הכלבים הזקוקים לקיצוץ הם כלבים שהאדם יצר: דוברמן, בוקסר,מסטינו…. לכלבים אלו האוזניים שמוטות ולכן האוזן לא מתאווררת ולכן הכלב סובל באופן כרוני מדלקות אוזניים. להבדיל מהרועה הגרמני, האסקי סיבירי והכנעני שהם כלבים שהאדם לא התערב רבות בגידול אלה כלבים שאלוהים ברא מא’ עד ת’ ולכן האוזן עומדת לבד. מאחר והיחס בין השריר לאוזן גבוהה יותר, כלומר השריר יותר גדול מהאוזן וכך האוזן עומדת. לכן לאחר קיצוץ היתרה אצל הבוקסר והדוברמן יחסי הכוחות בין השריר לגודל האוזן השתנו ואז היא עומדת.

מבחינה התנהגותית קיצוץ האוזניים מעניק לכלב כמעין מסכה של ביטחון, הרי שכלב כלשהו רוצה “לשדר” מנהיגות ועוצמה הוא מושך את גופו ואת אוזניו אחורה ומשדר אות (שפת גוף) של עליונות. לכן כלב קצוץ אוזניים “משדר” כל הזמן שהוא כאן השולט…

גם קיצוץ הזנב (והאוזניים) תורם לכלב בעת (לא עלינו) קרב בין כלבים, מאחר והזנב משדר לעיתים את אות הכניעה- זנב בין הרגליים. לכן בעת הקרב הכלב עם הזנב הקצוץ לא מראה סימני כניעה וחלושה ולעיתים זה מה שגורם להכרעת הקרב שנקלעתם אילוו בעת טיול על חוף הים או סתם בפיקניק המשפחתי. כידוע ככל שהקרב נגמר מהר יותר הנזק הרפואי לכלב קטן יותר.

כמו כן כלבים גדולים כמו, דוברמן, בוקסר, ויימרנר וכו’ סובלים מאוד מפציעה בקצה הזנב. מאחר והזנב שלהם לא בפרופורציה לגוף (הוא עבה בהתחלה ודק בסוף) השריר בראש הזנב חזק בצורה חריגה וכל קשקוש בזנב דומה לצליפת שוט בקיר הבית. בגיל 8 עד 10 חודשים שהכלב כבר גדול פיזית מתחיל להיפצע קצה הזנב לרוב החבישות והפולידין לא עוזרים ואחרי שכל הבית מלא טיפות דם ואחרי שהכלב כבר נושך בטירוף את קצה הזנב יחליט הווטרינר לקצוץ את הזנב(סיבה רפואית).

לכן בסופו של עניין ניתן לומר כי כוונת המחוקק הייה חיובית אך בפועל לא ברור אם יש יותר יתרונות מחסרונות…

בעקבות פניות מצד גולשים אני מדגיש כי אין בכוונת מאמר זה לעודד קיצוץ זנבות ואוזניים אצל כלבים, הדבר אסור על פי חוק.

אהבתם את המאמר? שתפו!

שיתוף ב facebook
בפייסבוק
שיתוף ב whatsapp
בוואטסאפ
שיתוף ב email
במייל
שיתוף ב print
הדפסה